הבנק המרכזי של כורדיסטן וכלכלה איתנה

מאמר זה מבוסס על סעיפים 109, 132 ו־137 לחוקת הרפובליקה של כורדיסטן. סעיף 137 מטיל על הבנק המרכזי את האחריות לשמירת יציבותו של המטבע הלאומי, להגנת כוח הקנייה של האזרחים, לריסון האינפלציה, לשמירת העצמאות המוסדית, לאיסור המימון המוניטרי של גירעונות תקציביים באמצעות הנפקת מטבע שאינו מגובה, לניהול העתודות הלאומיות ולמילוי חובות הדיווח. סעיף 132 קושר את הבנק לאסטרטגיה הלאומית לגיוון הכלכלה ולביטחון הלאומי.

שאלת המחקר וההשערה

דיונים על בנק מרכזי מתמקדים לעיתים קרובות בהנפקת מטבע, בשיעורי ריבית ובבנקים מסחריים. נקודת מבט זו משקפת רק את תפקידיו החיצוניים של המוסד. במסגרת המבנה החוקתי של הרפובליקה של כורדיסטן, הבנק המרכזי אינו מוסד טכני רגיל בלבד. הוא מגן חוקתי על ערך עבודתם של האזרחים, על עצמאות ההכרעה הכלכלית ועל יכולתה של הרפובליקה לעמוד בפני משברים.

השאלה המרכזית של מאמר זה היא: באמצעות אילו מנגנונים יכול הבנק המרכזי של כורדיסטן להבטיח כלכלה איתנה, מבלי להפוך לתחליף לייצור, למגזר הפרטי או לאסטרטגיית פיתוח לאומית?

להשערה שני חלקים. ראשית, הבנק אינו יכול ליצור לבדו כלכלה איתנה, משום שפיתוח כלכלי דורש ייצור, מדע, תשתיות, חקלאות, תעשייה, מסחר והון אנושי. שנית, שום כלכלה איתנה אינה יכולה להתמיד ללא מטבע אמין, מחירים יציבים, עתודות מוגנות, מערכת בנקאית בריאה ומגבלות נוקשות על המימון המוניטרי של גירעונות תקציביים. במובן זה, הבנק אינו מנוע הכלכלה; הוא התשתית המגינה המאפשרת למנוע לפעול.

התשתית החוקתית הישירה

סעיף 137 מכונן את הבנק המרכזי של כורדיסטן כרשות המוניטרית והפיננסית העליונה של המדינה וכמוסד חוקתי עצמאי. הטקסט מזהה במפורש את הבנק כמגן העיקרי על יציבות המטבע הלאומי ועל כוח הקנייה של האזרחים. נוסף על כך, הוא מגדיר את מטרותיו היסודיות כהגנה על ערך המטבע הלאומי, ריסון האינפלציה ויצירת סביבה פיננסית יציבה לפיתוח כלכלי ארוך־טווח.

החוקה מרחיקה לכת יותר. כדי להגן על יעדים אלה, היא אוסרת על הרשות המבצעת ועל הרשות המחוקקת להתערב בהחלטות טכניות ומוניטריות. הבנק אינו רשאי לקבל הוראות מן הקבינט, ממפלגות פוליטיות או מגורם חיצוני כלשהו. בה בעת, נאסרים בתוקף מתן אשראי ישיר לרשות המבצעת ומימון מוניטרי של גירעונות תקציביים באמצעות הנפקת מטבע שאינו מגובה.

החוקה גם מפקידה בידי הבנק את ניהול העתודות הלאומיות, לרבות זהב, מטבעות זרים ונכסים אסטרטגיים אחרים. הבנק כפוף לחובות דיווח חודשיות ושנתיות, ונגיד הבנק חייב להתייצב פעמיים בשנה לפני האספה הלאומית, להסביר את המדיניות המוניטרית ולהשיב לשאלות.

הוראות אלה יוצרות יחד ברית מוסדית: עצמאות בקבלת החלטות טכניות, גבולות לשימוש במטבע הלאומי, הגנה על העתודות הלאומיות ואחריותיות בהפעלת הכוח המוניטרי.

הבנק אינו יוצר את הכלכלה, אך מגן על יסודותיה

טעות נפוצה היא לצפות מן הבנק המרכזי ליצור במישרין צמיחה, תעסוקה וייצור. הבנק אינו מעבד קרקע חקלאית, אינו מפעיל מפעלים ואינו מחליף את המגזר הפרטי. ביכולתו להגן על סביבה שבה בעלי עסקים, עובדים, חקלאים, משקיעים ואזרחים מסוגלים לקבל החלטות ארוכות־טווח.

כאשר ערכו של המטבע משתנה ללא הרף, שום חוזה ארוך־טווח אינו נשאר בטוח. כאשר האינפלציה אינה נשלטת, החיסכון מאבד את משמעותו. כאשר המערכת הבנקאית אינה יציבה, האשראי הופך מכלי להשקעה למקור של משבר. כאשר הרשות המבצעת יכולה להנפיק כסף כדי לכסות גירעונות תקציביים, עלות ההוצאה בהווה מועברת אל שכרם, חסכונותיהם והכנסתם העתידית של האזרחים.

הבנק אינו יוצר אפוא פיתוח באמצעות הוראה. הוא מונע מחוסר משמעת פיסקלית ומהחלטות פוליטיות קצרות־טווח להרוס את היסודות שעליהם נשען הפיתוח.

המטבע הלאומי וההגנה על ערך העבודה

מטבע אינו רק פיסת נייר או מספר בחשבון בנק. הוא אמת המידה המשותפת לערכם של עבודה, זמן, ייצור ואמון הציבור. כאשר אזרח מקבל שכר או הכנסה, הוא שומר את הערך הזה מתוך הנחה שכוח הקנייה שלו יישמר במידה סבירה לאורך זמן.

סעיף 137 כולל משום כך את כוח הקנייה של האזרחים במנדט החוקתי של הבנק. לכך חשיבות מיוחדת, משום שהוראה זו מעבירה את אחריות הבנק מן השווקים הפיננסיים אל חיי היומיום של האזרחים. כאשר האינפלציה גבוהה ובלתי־יציבה, היא אינה משנה רק טבלאות סטטיסטיות; היא משנה את מחירי המזון, הדיור, התרופות, התחבורה והחינוך.

מנקודת מבטה של הפרשנות החוקתית, להגנה על כוח הקנייה יש גם ממד של צדק חברתי. מי שעושרו מוחזק בצורת שכר, מזומן או חסכונות מוגבלים נפגע מן האינפלציה מהר יותר ממי שמחזיק בנכסים גדולים ומגוונים. יציבות מחירים אינה אפוא יעד טכני בלבד. היא מגינה על ערך עבודתם של אזרחים שאינם יכולים להגן על עצמם בקלות מפני הידרדרות המטבע.

האינפלציה כמס סמוי

מס נקבע בחוק, מופיע בתקציב וכפוף לפיקוחה של הרשות המחוקקת. אולם כאשר גירעון תקציבי ממומן באמצעות הנפקת מטבע, הרשות מפחיתה את כוח הקנייה של האזרחים מבלי לחוקק מס רשמי. מימון מוניטרי עשוי לפעול אפוא כצורה של מס סמוי.

באוסרה נוהג זה, החוקה אינה רק מונעת אינפלציה. היא מונעת מן הרשות המבצעת לעקוף את ההליכים החוקיים של תקצוב, מיסוי ואחריותיות. כאשר הקבינט יכול לקבל מימון בלתי־מוגבל מן הבנק, נחלשת חובתו להתמודד עם הכנסות בלתי־מספיקות, הוצאות מיותרות או החלטות תקציביות כושלות.

האיסור על מימון מוניטרי הוא אפוא גם איסור על הסתרת עלותן של החלטות פוליטיות. הרשות המבצעת חייבת לממן את ההוצאה הציבורית באמצעות הכנסות חוקיות, הלוואות שקופות ותקציב מאושר — ולא באמצעות החלשת המטבע הלאומי.

עצמאות מוסדית ושבירת מעגל ההחלטות קצרות־הטווח

קבלת החלטות פוליטית מושפעת לעיתים קרובות ממחזורי בחירות, מלחץ ציבורי מיידי, מצרכים דחופים ומתחרות מפלגתית. השפעותיה של מדיניות מוניטרית, לעומת זאת, מתגלות לעיתים קרובות לאורך תקופה ארוכה יותר. הרחבה מוניטרית מופרזת עשויה להגדיל תחילה את ההוצאות, אך לאחר מכן לגרום לאינפלציה, לפיחות במטבע ולאובדן אמון הציבור.

עצמאות הבנק המרכזי היא מנגנון המפריד בין ההגנה ארוכת־הטווח על המטבע הלאומי לבין העדפותיה הזמניות של הרשות הפוליטית. כאשר הבנק אינו רשאי לקבל הוראות מן הקבינט או ממפלגות פוליטיות, החלטות מוניטריות חייבות להתבסס על נתונים, הערכת סיכונים, תחזיות אינפלציה ויעד היציבות.

עצמאות אינה משמעה שהבנק עצמאי מן החוקה, מן החוק או מן הפיקוח הציבורי. הבנק עצמאי משליטה פוליטית זמנית, לא מן הברית החוקתית. מטרותיו נקבעות בחוקה, כליו מוסדרים בחוק וביצועיו כפופים לבחינה באמצעות דיווח ואחריותיות.

עצמאות, לא פטור מאחריותיות

מוסד עצמאי שאינו מפרסם את הנימוקים להחלטותיו, אינו חושף נתונים ואינו משיב לפני נציגי האזרחים עלול להפוך למוקד כוח סגור. סעיף 137 מאזן אפוא בין עצמאות לבין שקיפות ודיווח.

דוחות חודשיים ושנתיים אינם צריכים לכלול רק נתונים טכניים. עליהם להסביר בבירור את הנימוקים להחלטות, את תחזיות האינפלציה, את הערכות הסיכון, את השינויים בעתודות הלאומיות, את התנאים המוניטריים ואת השפעות המדיניות המוניטרית. התייצבותו של נגיד הבנק לפני האספה הלאומית צריכה להיות מסגרת לאחריותיות מהותית, ולא טקס רשמי בלבד.

יש להבחין בין שתי צורות של אחריותיות. הראשונה נוגעת ליעדים ולתוצאות: האם הבנק הגן על כוח הקנייה ועל יציבות המטבע הלאומי? השנייה נוגעת ליושרה ולניהול היעיל של נכסי הציבור: האם העתודות הלאומיות נוהלו בזהירות ובתבונה? שתי הצורות הכרחיות, אך אסור שפיקוח פרלמנטרי יהפוך להוראה פוליטית בנוגע להחלטות מוניטריות טכניות.

העתודות הלאומיות וזכותם של הדורות הבאים להכריע

עתודות זהב ומטבע חוץ אינן רק נכסים פיננסיים. הן מהוות את כושר ההגנה העצמית של הרפובליקה בעת משבר. מדינה שאין לה עתודות מספיקות נוטה יותר לקבל תנאים שמציבים גורמים חיצוניים בעת ירידה בהכנסות, שיבוש במסחר, משבר בינלאומי או לחץ פיננסי חיצוני.

ניהול עתודות דורש איזון בין שלושה יעדים: שמירת ההון, נזילות ותשואה סבירה. כאשר כל העתודות מופנות להשגת תשואה גבוהה, עולה הסיכון להפסד. כאשר כולן מוחזקות בנכסים שאינם מניבים תשואה, עולה עלות ההזדמנות. הדרישה החוקתית לנהל את העתודות בזהירות ובתבונה מחייבת אפוא מדיניות מדויקת לניהול סיכונים.

מנקודת מבטה של הפרשנות החוקתית, העתודות הלאומיות אינן חסכונותיו של קבינט מסוים; הן נאמנות בין־דורית. אין להשתמש בהן לכיסוי הוצאות שוטפות, תכניות פוליטיות זמניות או מיזמים שלא עברו הערכה נאותה. כל הפחתה משמעותית בעתודות מצמצמת את חופש ההכרעה של הדורות הבאים, ולכן עליה להתבסס על נימוקים ברורים ועל אמות מידה משפטיות מחמירות.

המערכת הבנקאית והעברת השפעתן של החלטות מוניטריות

הבנק המרכזי עשוי לקבל החלטה נכונה, אך אם המערכת הבנקאית אינה בריאה, ההחלטה לא תגיע אל הכלכלה הממשית. בנקים מסחריים, מערכות תשלומים, שוקי אשראי ומוסדות פיננסיים הם הערוצים שבאמצעותם משפיעה המדיניות המוניטרית על עלות האשראי, על הנזילות הזמינה ועל ההשקעה.

כאשר הבנקים נושאים היקף גדול של הלוואות שאינן נפרעות, מבנה הבעלות בהם אינו ברור או האשראי ניתן על בסיס קשרים מפלגתיים, שינוי שיעור הריבית הופך לנתון בלבד בדוח. יציבות מוניטרית אינה ניתנת אפוא להפרדה מיציבות פיננסית. הגנת המערכת הבנקאית דורשת אמות מידה להון, ניהול נזילות, בעלות שקופה, הגבלות על סיכון מופרז ומנגנונים לטיפול בבנקים בלתי־יציבים.

מאמר זה אינו טוען שהחוקה מעניקה במישרין לבנק המרכזי את כל הסמכויות האלה, אלא אם החקיקה קובעת זאת במפורש. עם זאת, מנקודת מבטה של הפרשנות המוסדית, היעד של יציבות פיננסית מחייב חלוקה ברורה של אחריות בין הבנק המרכזי לבין מוסדות הפיקוח, כדי ששום תחום במערכת הבנקאית לא יישאר ללא פיקוח יעיל.

אמון והארכת אופק ההחלטה הכלכלית

כלכלה איתנה נמדדת לא רק בהיקף הייצור, אלא גם ביכולתם של מוסדות ליצור אמון. משקיע מתחיל מיזם לעשר שנים כאשר הוא מאמין שהמטבע לא יוחלש בהוראתה של מפלגה פוליטית, שהעתודות לא ידולדלו בסתר ושעלות האשראי לא תשתבש בשל החלטה שרירותית.

בנק מרכזי אמין מאריך את אופק קבלת ההחלטות הכלכליות. משפחה יכולה לחסוך, חברה יכולה להכין תכנית השקעה ובנק יכול להעניק אשראי ארוך־טווח. לעומת זאת, בנק מרכזי שהחלטותיו בלתי־צפויות או כפופות ללחץ פוליטי מאלץ יחידים ומוסדות לקצר את אופק התכנון שלהם.

במובן זה, היציבות שיוצר הבנק אינה רק יציבות מחירים; היא יציבות בזמן הכלכלי. הבנק מאפשר לחבר בין ההווה לבין העתיד באמצעות חוזים אמינים.

תיאום עם המועצה העליונה לכלכלה הלאומית

סעיף 132 מכונן את המועצה העליונה לכלכלה הלאומית ומטיל עליה לגבש אסטרטגיה לגיוון הכלכלה ולתאם בין מדיניות כלכלית, פיסקלית ומסחרית. השתתפותו של נגיד הבנק המרכזי במועצה מלמדת שעצמאות הבנק אינה משמעה ניתוק מן האסטרטגיה הכלכלית הלאומית.

עם זאת, יש לשמור על הבחנה יסודית. המועצה רשאית לקבוע את הכיוון הכללי של הפיתוח, לזהות מגזרים מובילים ולהציב יעד של גיוון כלכלי. היא אינה רשאית להורות לבנק להרחיב את היצע הכסף כדי לממן מגזר מסוים או לשנות את שיעורי הריבית למטרה פוליטית זמנית. מנגד, אסור לבנק להשתמש בעצמאותו כתירוץ להימנע מהעברת מידע למועצה על סיכוני אינפלציה, חוב, נזילות או עתודות.

תיאום ראוי משמעו חילופי מידע, התאמת תחזיות וזיהוי השפעותיהן של החלטות שונות — ולא מיזוג המנדטים המוסדיים. המועצה מעצבת את האסטרטגיה לייצור ולגיוון, הבנק מגן על היציבות המוניטרית והרשות המבצעת מנהלת את התקציב ואת ההוצאה הציבורית. אחדות בתכלית היא הכרחית, אך יש לשמור על הפרדת הסמכויות ועל האחריותיות.

גבולות תפקידו של הבנק בכלכלה מגוונת

כלכלה לאומית איתנה אינה יכולה להישען רק על משאב טבע אחד, על הכנסות ממגזר יחיד או על מקור חיצוני. כלכלה מגוונת דורשת חקלאות, תעשייה, אנרגיה, מסחר, שירותים, טכנולוגיה, כלכלה דיגיטלית ומגזר פרטי יצרני.

הבנק המרכזי יכול לתמוך במעבר זה באמצעות שמירה על יציבות המטבע ועל יציבות המערכת הפיננסית, אך אסור לו להפוך למוסד המחלק אשראי על פי העדפות פוליטיות זמניות. כאשר הבנק או הרשות המבצעת מכוונים אשראי בהוראה למגזר או לחברה מסוימים, גוברים הסיכונים לשחיתות, להעדפה פסולה ולבחירת מיזמים כושלים.

תמיכה ראויה בפיתוח מחייבת את הבנק לספק סביבה יציבה, מערכת תשלומים יעילה, כללים ברורים ונזילות מספקת. לאחר מכן יכולים מוסדות הפיתוח והמגזר הפרטי להפנות הון למגזרים מובילים על פי אמות מידה משפטיות וכלכליות.

שני סיכונים: כסף זול מדי וכסף יקר מדי

מדיניות מוניטרית פועלת תמיד בין סיכונים מתחרים. הרחבה מוניטרית מופרזת עלולה ליצור אינפלציה, בריחת הון ופיחות במטבע הלאומי. מנגד, מדיניות מוניטרית מצמצמת מדי הנמשכת לאורך זמן עלולה להעלות את עלות האשראי, לצמצם השקעות ולהפעיל לחץ על מיזמים יצרניים.

אין למדוד אפוא את ביצועי הבנק רק לפי המידה שבה הצליח להפחית את האינפלציה. יש לבחון גם את המחיר שבו הושג היעד ואם למערכת הפיננסית ולכלכלה הממשית הייתה היכולת לספוג את ההחלטה.

סעיף 137 קושר את יציבות המטבע הלאומי לפיתוח כלכלי ארוך־טווח. מנקודת מבטה של הפרשנות החוקתית, קשר זה דורש מדיניות מאוזנת: ההגנה על ערך המטבע נשארת היעד העיקרי, אך יש להשתמש בכלי הבנק באופן שאינו גורם נזק בלתי־נחוץ ליסודות היצרניים של הכלכלה.

אמת מידה מאוחדת להערכת ביצועי הבנק

אין לצמצם את הערכת ביצועיו של הבנק המרכזי לנתון יחיד. אמת מידה מאוחדת צריכה לכלול לפחות את הממדים הבאים:

ראשית, יציבות מחירים: עד כמה האינפלציה נמוכה, יציבה וניתנת לחיזוי?

שנית, הגנה על כוח הקנייה: כיצד השפיעו השינויים במחירים על שכר, חסכונות וצרכים חיוניים?

שלישית, יציבות המטבע הלאומי: כמה אמון נותן השוק במטבע הלאומי, ובאיזו מידה משקפים השינויים בערכו את יסודות הכלכלה?

רביעית, בריאותה של המערכת הבנקאית: האם לבנקים יש די הון, נזילות ויכולת לספוג הפסדים?

חמישית, הגנת העתודות הלאומיות: באיזו מידה יכולות העתודות לספק את צורכי הרפובליקה בעת משבר?

שישית, עצמאות ממשית: האם הבנק עצמאי רק על הנייר, או שהגן על עצמו בפועל מפני לחץ מצד הקבינט, מפלגות פוליטיות, בנקים גדולים וגורמים חיצוניים?

שביעית, שקיפות ואחריותיות: האם החלטות, תחזיות, נתוני עתודות ותוצאות מתפרסמים באופן ברור וניתן לבחינה?

הבנק מצליח רק כאשר אמות מידה אלה נשמרות באיזון — ולא כאשר יעד אחד מושג במחיר הריסתם של האחרים.

הצעה מוסדית: מסגרת לאומית ליציבות מוניטרית ופיננסית

חלק זה אינו הוראה חוקתית ישירה. זוהי הצעה מוסדית ליישום יעיל יותר של מטרות סעיף 137.

על הבנק המרכזי לפרסם מדי שנה „דוח לאומי ליציבות מוניטרית ופיננסית”. נוסף על דוח אינפלציה רגיל, על המסמך להעריך סיכונים מערכתיים במערכת הבנקאית, חוב ציבורי ופרטי, שוק הדיור, העתודות הלאומיות, מערכות התשלומים ואיומים אלקטרוניים.

יש לערוך באופן סדיר גם מבחני קיצון לאומיים. מבחנים אלה צריכים לבחון את יכולתה של המערכת הבנקאית לעמוד בפני ירידה בהכנסות, שינוי חד בשערי מטבע חוץ, בריחת הון, שיבוש במסחר או מתקפת סייבר רחבת־היקף.

הצעה נוספת היא לכונן נוהל תיאום ברור בין הבנק המרכזי, המועצה העליונה לכלכלה הלאומית, משרד האוצר ומוסדות ביקורת עצמאיים. הנוהל צריך לאפשר חילופי מידע, מבלי להתיר מתן הוראות פוליטיות בנוגע להחלטות מוניטריות.

מגן חוקתי מפני קריסה פיננסית

היסוד החזק ביותר בסעיף 137 אינו רק הסמכות שהוא מעניק לבנק; הוא הקווים האדומים שהוא מציב בפני פעולות מסוימות. הרשות המבצעת אינה רשאית להעביר את מחיר טעויותיה אל האזרחים באמצעות הנפקת מטבע. מפלגות פוליטיות אינן רשאיות להשתמש ביצירת כסף כדי לממן הבטחות קצרות־טווח לפני בחירות. גורמים חיצוניים אינם רשאים לכוון את המדיניות המוניטרית של הרפובליקה באמצעות לחץ. גם בנקים גדולים אינם רשאים להפוך את עצמאות הבנק המרכזי להגנה על רווחיהם הפרטיים.

הבנק המרכזי אינו אפוא רק הבנק של המדינה. הוא המגן החוקתי של החברה מפני העברה סמויה של עושר, שימוש לרעה במטבע והחלשת עתידה של האומה.

כאשר החוקה מזהה את הבנק כמגן על כוח הקנייה של האזרחים, המטבע הופך מכלי של רשות פוליטית לנאמנות ציבורית. שום קבינט, מפלגה או בעל תפקיד אינו בעליה של נאמנות זו. כולם מחזיקים רק במנדט להגן עליה.

מסקנה

הבנק המרכזי של כורדיסטן אינו יוצר כלכלה איתנה באמצעות הוראה ואינו יכול להחליף תעסוקה, ייצור, חקלאות, תעשייה, מדע, מגזר פרטי או משילות תקינה. הוא מגן על היסוד שבלעדיו כל הכוחות האלה נחלשים בשל אינפלציה, חוסר אמון, חוב בלתי־יציב והחלטות פיסקליות קצרות־טווח.

הטקסט הישיר של סעיף 137 מגדיר בבירור את מנדט הבנק: הגנה על ערך המטבע הלאומי, שמירה על כוח הקנייה של האזרחים, ריסון האינפלציה, יצירת סביבה פיננסית יציבה, הגנה מפני התערבות פוליטית, איסור מימון מוניטרי של התקציב וניהול זהיר של העתודות הלאומיות. שקיפות ואחריותיות מגדירות את גבולותיה הלגיטימיים של עצמאות זו.

מנקודת מבטה של הפרשנות החוקתית, עוצמתו של הבנק אינה טמונה בעיקר ביכולתו ליצור אשראי או להנפיק מטבע. היא טמונה ביכולתו לומר „לא”: לא למימון הוצאות שאינן מגובות, לא להוראות מפלגתיות, לא לדלדול העתודות, לא להסתרת סיכונים ולא להעברת מחיריהן של החלטות כושלות אל שכרם ואל חסכונותיהם של האזרחים.

כלכלה איתנה מתהווה כאשר הייצור נשען על מטבע אמין, על מערכת פיננסית שקופה ועל מוסדות עצמאיים. הבנק המרכזי של כורדיסטן הוא שומר היסוד הזה. כאשר עצמאותו, יושרתו ויכולתו המוסדית מוגנות, הוא מסוגל לשמור בעת ובעונה אחת על ערך עבודתו של הדור הנוכחי ועל זכותם של הדורות הבאים לקבל החלטות. כאשר הבנק מוכפף להוראה פוליטית זמנית, המטבע הלאומי משתנה מכלי של אמון לאמצעי להעברת עלות השימוש לרעה בסמכות.

הגנת הבנק המרכזי אינה אפוא רק הגנה על מוסד פיננסי. היא הגנה על ערך העבודה, על עצמאות ההכרעה, על אמון הציבור ועל יכולתה של הרפובליקה של כורדיסטן לעצב בכוחות עצמה את עתידה הכלכלי.